עת"מ (עתירה מהותית) 402-14

מיכאל לא רוצה לצאת מהכיתה. אני יכולה להבין. למה שהוא ירצה לפגוש עוד מישהי זרה? להוסיף עוד מישהי לפרוטוקול חייו? עוד אישה עם הרבה כוונות טובות, שלא באמת מבינה מה זה להיות ילד שמתגעגע לאמא שמתה, ולאבא שלא יודע להיות אבא בגלל סכיזופרניה ואלכוהול ועוד מילים מסובכות, ולסבתא שקיבלה שבץ לפני שנה, ומאז הוא לא ראה אותה, לא ידע איפה היא ואיך להגיע אליה.

כשהחליט לבסוף לצאת, הוא יצא מהכיתה עם מסכה על פניו, חלף על פניי ורץ להתחבא בחדר הסמוך. שם מצא מסתור בכוך קטן, בין קיר לארון לערמת ארגזים.

התיישבתי על כסא שהיה שם וחשבתי כמה מעט אני יודעת על מה נכון לעשות או מה כדאי לומר. התחלתי לספר סיפור על חתול שפעם היה לי. חתול שחור משחור, בלי עיניים, שהיה הולך במעגלים. שימי קראו לו. איזה מזל שמיכאל אוהב חיות.

משהו בו התרכך. הסתקרן. שאל שאלות. ביקש להראות לי את פינת החי בפנימייה. תודה לאל על שימי החתול, אמרתי בלבי. בדרכנו לפינת החי, פתאום, הוא הוריד את המסכה."אני כבר לא צריך אותה," אמר. הצצתי לכיוון פניו החשופות בחיוך קטן.

אחרי כמה מפגשים נוספים וחיפושים ובירורים רבים ותיאומים, לקחתי את מיכאל לבקר את סבתא. בדרך אליה, שיתף מיכאל שהוא מפחד. שיהיה לו קשה לראות אותה חצי משותקת. אמרתי לו שאם יהיה לו קשה מדי - שיגיד לי.

כשנכנסנו, ישבו זקני המחלקה, משותקים, כאובים, בוהים. ריר נוזל מפיהם. מראות לא נעימים. נראה שלמיכאל לא היה אכפת. הוא זיהה מיד את סבתא. ניגש אליה וחיבק אותה, חיבוק ארוך. שניהם דמעו. מיכאל וסבתא התלטפו. החזיקו ידיים. אי אפשר היה שלא להבחין בצמא שלו ושלה - למגע אנושי. הם ישבו שם זמן רב, החליפו מילות חיבה, העלו זכרונות, צחקו. נפרדו אט אט.

גם סבתא מתה. מיכאל ביקש שאעזור לו לכתוב מכתב לשופטת. הוא רצה לחזור לגור עם אבא. ישבנו יחד, הוא דיבר ואני כתבתי.

"אני רוצה שיתנו לי הזדמנות לגור עם אבא," הוא אמר, "גם אם התנאים בבית שלו לא טובים וגם אם יש לו בעיות. אני יודע שיש לו בעיות ובכל מקרה אצטרך כל החיים שלי להתמודד עם הבעיות שלו."

ילדים כל כך כמהים להורה שלהם. גם כשההורה לא מסוגל לטפל בהם וגם אם הוא לא מסוגל להיטיב עמם. זה לא משנה. הרבה מהם, אילו יכלו לבחור, היו אומרים שהם מעדיפים להישאר עם ההורה הזה ועם כל הבעיות שלו.

גם אני צריכה לבחור לפעמים את מה אני מייצגת - את טובתו של הילד כפי שאני רואה אותה או את רצונו של הילד כפי שהוא רואה אותו?

עזרתי למיכאל לנסח את מה שהוא רוצה ומה שהוא חושב שטוב לו. כתבנו מכתב רשמי ומכובד לשופטת. והגשנו אותו. השופטת ואני וכל גורמי הטיפול שלכאורה יודעים מה טוב למיכאל כמובן החלטנו בסוף - שהוא לא יכול לחזור לגור עם אביו.

שנים אחר כך, ביום בו פקע תוקפו של הצו השיפוטי, מיכאל ארז תיק והגשים את רצונו הבלעדי לעבור לגור עם אבא שלו.