פשט"ר (פשיטת רגש) 58321-04-15

כבר שנה וחצי שצוות בית הספר ועוד ארגון הומניטרי שלם ניסו לגרום למישהו לעשות משהו. בדקו, התריעו, התחננו לעזרה. בכל פעם קיבלו את אותה התשובה: אין מספר מזהה, אין תקציב, אין סמכות. ובינתיים, בתוך דירה קטנה, התגוררו שתי אחיות, ילדות קטנות, לבדן.

אביהן היה נועל אותן שם למשך שעות ארוכות בהן נעדר מן הבית. כשהיה חוזר, היה מטיח בהן את זעמו בכל דרך אפשרית. נציגת הארגון הגיעה מדי כמה שבועות לבדוק לשלומן. מרבית הפעמים היא נאלצה לתקשר איתן מבעד לדלת הדירה הנעולה. פעם אחת כשהגיעה, הדלת הייתה פתוחה, והיא מצאה את שתיהן חבולות ומבוהלות, בוכות ומכונסות בפינת החדר. ככל הנראה, מספר דקות קודם לכן, הגיע האב הביתה והכה אותן באופן חמור ביותר, שכן סימנים אדומים נראו על כל חלקי-גופן.

אבל כל זה לא הספיק. בשביל שירותי הרווחה, שנדי וקאלה היו 'פליטות' לפני שהן היו ילדות. בימים ההם, המעמד גבר על הגיל, למרות שהחוק לא הכיר בקטגוריה של "ילד, אבל פחות". בבחינת התנגשות בין חוקי ההגירה לחוקי הגנת הקטין, המערכת בחרה בפרשנות המצמצמת ביותר. לקח זמן עד שחלחל למערכת שאמנות בינלאומיות והחוק הישראלי מחייבים הגנה על כל קטין שנמצא כאן, בלי קשר לדרכון שיש או שאין לו.

אז הפעלנו לחץ. מכתבים. פניות. התראות אחרונות. לא פעם זה מרגיש שעיקר המקצוע המשפטי הוא להפעיל לחץ, כוח מתון, דחיפה לכיוון הנכון. ובמקרה של המשפט המינהלי, גם תזכורת חוזרת למדינה אודות חובותיה.

חשבתי על כך שעל רשות מינהלית מוטלת חובת הנימוק, אבל שלא פעם היא צריכה שיבואו וינמקו בשבילה מדוע עליה לעשות את מה שהיא חייבת לעשות. כמו שמסבירים לילדים.

והילדות הקטנות האלה, שהרבה מדי זמן היו בלי מבוגר שיסביר, בסופו של דבר הוכרו כקטינות נזקקות והועברו לידיים מטפלות, כמו שההיגיון הבריא והלב האנושי ידעו מזמן שצריך לעשות.