תפ"ח (תיק פער חמור) 42602-03-16

בום, בום. פעמיים. שנה אחר שנה. ככה איבד שמואל את ההורים שלו. שני קברים. חמישה יתומים.

הוא היה נער קטן מימדים שעשה הכל כדי שלא יאהבו אותו. ברח מכל מסגרת. השתולל. הרס. נעלם לימים. הפר כל תנאי. תקף את אחיו. וכשהם התקשרו למשטרה, הוא הרגיש הם בוגדים בו, מוותרים עליו. אז הוא סירב להיפגש עמם כשהגיעו לבקר אותו. דיבר בשני קולות: "אני רוצה שיקחו עליי אחריות, אבל אני לא מוכן לתת לאף אחד אחריות עליי."

שמואל נפל בין הכיסאות. מנת משכל גבולית, אבל לא מספיק 'מוגבל' בשביל אגף השיקום ברווחה, ויותר מדי עבריין בשביל חסות הנוער. אז הוא נשאר בין לבין, ללא מסגרת. הכלא היה המקום היחיד שהיה חייב לקבל אותו.

הייתי מבקרת אותו עשרות פעמים. בכל כלא, בכל מעצר, בכל דיון. הוא היה מקלל הרבה. אותי אף פעם לא קילל. לא בפניי לפחות. אני חושבת שזה די משמעותי, במיוחד כשמנסים למצוא משמעות בתוך כל הכאוס הזה.

פעם אחת ליוויתי אותו ממעצר להוסטל. אותו יום הוא ברח. נעלם לשלושה חודשים. המשטרה טענה שאין קצה חוט. האחים ראו אותו ברחובות ולא במצב טוב. התקשרנו למשטרה עשרות פעמים. מסרנו מקומות ספציפיים. הם לא השקיעו מאמצים כי "הוא נעדר מבחירה."

כשסוף סוף איתרו אותו והביאו למעון נעול - הוא שוב ברח. בית המשפט ביטל את ההשמה. גם הם התייאשו. החלטתי להמשיך ללוות אותו גם כשלא הייתי חייבת, גם כשרצו כבר שאסיים את המינוי. אבל מבחינתי, כל זמן ששמואל שומר על קשר, אני לא מוותרת על הקשר הזה.

שמואל שמר איתי על קשר. הוא התגורר אצל חבר, בכתובת שסירב למסור. היינו נפגשים פעם בחודש בנקודות שהוא קובע בעיר. הוא היה מתפנה מענייניו החשודים ומגיע לדבר איתי. לקראת גיל 18, הבטחתי לו שאבוא לחגוג איתו את יום הולדתו. הבטחתי שאקנה לו מתנה. אבל בדיוק ביום הזה, לפני שהספקנו להיפגש, שמואל שוב נעצר ומיד נשלח לכלא של גדולים. היה דחוף להם שם במשטרה לאתר אותו בדיוק ביום הזה. כשהם רוצים הם יכולים. כעסתי כל כך. על המשטרה, עליו, עליי, על יום ההולדת שנהרס, על המצב.

לא הצלחתי להוציא אותו ממעגל הפשיעה או מהכלא. לא הצלחתי לשכנע אותו ללכת לטיפול. לא הצלחתי לאחות את השבר בינו לבין אחיו. לא הצלחתי יותר מדי. בעיקר ניסיתי, גם כשידעתי שהכישלון צפוי מראש.

לפעמים רק רציתי לחבק אותו, ושכל הכעס יימס ממנו והלאה. הלוואי שדברים היו ככה פשוטים.

לפעמים אני תוהה אם הוא הרגיש שאהבתי אותו. אם הוא הרגיש בכלל.

מדי פעם אני נתקלת בשם שלו במדורי הפלילים. 'עבריין מסוכן' כך מגדירים אותו. בשבילי הוא אותו ילד קטן שאמר לשופט "אני תמיד לוקח אחריות על עבירות שאני מבצע. אני מודה ומרצה את העונש שמגיע לי."

כולנו ילדים.