עת"א (עתירת אדם) 55871-11-19

אביחי היה בן שמונה־עשרה. בדיוק בגיל שבו מותחים קו חד בין ילדות לבגרות, בין בית משפט לנוער לבית משפט של מבוגרים. חוקים אחרים, רמת אחריות שונה. בן לילה מתהפך המעמד המשפטי, גם אם בפנים דבר לא השתנה.

הוא היה בן יחיד להורים פגועי נפש. יתום מאב מגיל שלוש־עשרה. נדד בין מוסדות מגיל שתים־עשרה. השתמש בסמים מגיל ארבע־עשרה. כשהכרנו, כבר היה עמוק בתוך מעגל של סמים ופשיעה, במרדף נואש אחרי שקט שמעולם לא הכיר באמת.

נדמה שרק בכלא הרגיש שיש משהו שהחזיק אותו מלהתפרק לגמרי. לקירות החיצוניים של הכלא יש כוח ברור: הם מגבילים, עוצרים, מרסנים. לפעמים הם גם יוצרים אשליה שיש קירות פנימיים. אבל בכלא כמעט שאין הזדמנות לעבודה אמיתית על קירות הנפש. הקירות שבחוץ מגנים בעיקר על האנשים שבחוץ, לא על האדם שבפנים.

הגענו לוועדת השחרורים. על הנייר הייתה תכנית מסודרת: הוסטל, טיפול פרטני, בדיקות שתן, קבוצות תמיכה, ליווי ופיקוח רציף. הייתה תקווה זהירה, אבל תקווה אינה תחליף לכוחות עצמיים, וכשהם סדוקים, גם תכנית הדוקה אינה ערובה להצלחה.

בהתחלה זה עבד. הוא השתלב, שמר על קשר, ניסה. ואז הגיעו החופשות. המפגש עם הבית, עם הזיכרונות, עם האין, עם החוסר. אביחי נשבר. חזר לסמים. ביקש עזרה ואז נסוג. הסכים למסגרת ואז ברח. נכנס לגמילה ואז נפלט. חזר, והלך, ונעלם.

הוא התקשר אליי פעמים רבות, נאנח וחזר ואמר: "אין לי כוחות".

בהתחלה ביקש שאעזור לו להשתלב במסגרת. אחר כך ביקש לחזור לכלא. שם, כך נדמה היה, הרגיש יותר מוחזק.

לאט־לאט הופיעו סימנים אחרים. דיבורים לחלל. מבטים מנותקים. רגעים שבהם לא היה ברור אם הוא כאן או במקום אחר לגמרי. האבחונים התחילו לנסח את מה שכבר הורגש - התפרקות מנגנוני הנפש. אולי הפרעה פסיכיאטרית מתפתחת, אולי תולדה של שימוש בסמים, אולי שילוב של הדברים.

בסופו של דבר השחרור הופקע. הוא נעצר להמשך ריצוי מאסרו. תחילה הוכנס לתא המכונה 'חללית' - תא בידוד המיועד לאסירים בסיכון אובדני. לא כי ביקש למות, אלא כי פשוט לא ידעו היכן לשבץ אותו. רק לאחר פניות חוזרות ונשנות הועבר לכלא מג"ן, כלא ייעודי לאסירים עם קשיים נפשיים משמעותיים.

כמה רציתי בשבילו. הלוואי ויכולתי להיות יכולה בשביל אדם אחר. לפעמים אדם רוצה מאוד, אבל אינו מסוגל. לפעמים הוא מבקש עזרה, אך אינו יודע איך להיעזר. לפעמים הוא זקוק ליד מושטת, אך חסר כוח לאחוז בה.

ולפעמים שיקום הוא לא רק עניין של תכנית נכונה או הזדמנות. לפעמים שיקום הוא צירוף נדיר של עיתוי, יכולת, בשלות, ניצוץ של אמונה. צומת אחד מסוים, שבו בחירה אחת קטנה מספיקה כדי לשנות כיוון ולהתרחב לעוד ועוד אזורי בחירה, מחוץ ומבפנים לקירות הלב והאבן.