תא"מ (תיק אובדן מצטבר) 66741-07-23

הן איבדו כמעט הכול ביום אחד. אחת איבדה בעל, אחת איבדה בת, אחת קיבלה בן נכה וכולן איבדו אב. מאז, נוכח האובדן בכל זווית של השגרה, בכל פינה בבית, ועם כל נשיפה ושאיפה. כל אחת מהן נושאת את השכול שלה, כל אחת עם הצלקת שלה, וכולן תלויות זו בזו כדי לא להתמוטט.

היה עליי לנסות לעשות סדר עבור כל המשפחה, להבין מאיפה מתחילים. זכויות, קצבאות, מענקים והנחות. אלמנות, יתומים, הורים ונכים. לכל אחד קטגוריה משלו, לפעמים יותר מקטגוריה אחת. כל ועדה, כל טופס וכל מסמך דרשו מהן להגדיר מחדש את מה שלא ניתן לתפיסה. והרי המנגנון הבירוקרטי, המדוקדק והקר, לא נבנה כדי להכיל עוצמות כאלה של אובדן. אין שפה משפטית (או בכלל) שמסוגלת לתמצת געגוע שמפלח את הלב בלילות, או את התחושה שהעולם מזמן הפסיק להיות מקום בטוח.

הרבה פעמים הייתי מבלי יכולת לתקן, הקשבתי מבלי שהיה לי מה לומר. ניסיתי לאחוז איתן בשקט גם כשהוא בלתי נסבל. ראיתי איך הן חיות עם כאב שאין לו סוף וסיפור שאין לו סגירה, בזמן שהעולם בחוץ ממשיך כאילו דבר לא קרה.

ובעיקר בעיקר גיליתי את גבורת החיים ברגעים הקטנים, האפורים, השגרתיים. הגבורה בעצם זה שמחליטים לחיות את החיים ומלואם, כל אחת בדרך שלה. כל אחת והאור שלה, המפציע מבין הצללים.