בש"ע (בקשה לשחרור מעזובה) 41138-03-22

במקום שאמור לשמש כבית, מצאה נטשה חלל. כשהגעתי לביתה בפעם הראשונה, גם אני מצאתי לא הרבה יותר מקירות ותקרה. הבית היה ריק מרהיטים, מקישוטים, מכל מה שגורם למקום להרגיש כמו בית. רק תשמישי קדושה על שולחן קטן זכו למקום של כבוד. עדים אילמים למציאות שבה אמונה קדמה למזון.

נטשה הייתה רעבה. היא פתחה בפניי את ארונות המטבח, הראתה לי שיש בהם רק שקית פסטה אחת והחלה לבכות. אחר כך סיפרה, כמעט כבדרך אגב, איך היא נודדת בין שכנים, מציעה עזרה בתמורה למעט אוכל. איך היא לומדת במהרה מי יכול לתת, ומתי לא כדאי אפילו לבקש.

באותם ימים לא יכולתי, כעורכת דין, לפעול בשמה בלי הסכמת אפוטרופוס. לא יכולתי לפתוח הליך, לא יכולתי "לייצג" אותה פורמלית. אבל יכולתי ללוות, להכווין, לתת רוח גבית. אם לומר את האמת, היא עשתה את רוב העבודה. בדרכה השקטה והנחושה. נטשה ידעה היטב מה היא רוצה. היא רצתה להיות נערה. והיא הבינה שכדי ללמוד, לגדול, להתפתח - היא זקוקה לחממה.

בזכות עצמה, הזיזה הרים בירוקרטיים והפעילה מערכות שלמות, בכוח רצון יוצא דופן ובידיעה עמוקה ובהירה שיש חיים שהיא רוצה לחיות - ושהיא תחיה אותם.

בזכות עצמה, היא עברה למסגרת חוץ־ביתית שהתאימה לה. היא שמחה להיות שם. לא שהכול היה קל, אבל לראשונה בחייה היא לא הייתה לבד. היו לה חברות, היו מבוגרים שהקשיבו. היא קיבלה כלים, תמיכה, וגם, לראשונה, הזנה מותאמת לנערה בגילה.

כשמדברים על קו העוני, לא מדובר רק על קו בגרף סטטיסטי. מדובר על ילדים, כמו נטשה. ילדים שאין להם מה לאכול כשהם רעבים כל כך.