ת"א (תיק אובדן) 19523-15

את דניאלה הכרתי במסדרונות בית החולים. היא הייתה צריכה לעבור ניתוח דחוף ולא היה הורה שיחתום על הסכמתו לכך. את אביה מעולם לא פגשה. אמה נפטרה, והיא עצמה גדלה לסירוגין במסגרות מאז כיתה ג'.

בזמן ההמתנה לניתוח הספקנו להכיר. הייתה לה המון סבלנות לחכות, בלי להתלונן, למרות שהיא הייתה רעבה ובצום עוד מהלילה. אחרי הניתוח היא הייתה בכאבים חזקים. הייתי לידה בזמן שהתעוררה. לאט לאט היא התאוששה.

בהמשך סימנתי ברשימת המשימות שלי: מענק פטירה, קצבת שאירים, קצבת ילד נטוש, דמי מחייה ליתום, קצבת ילדים. היה לנו גם מאבק בחברת הדיור הציבורי, שתאפשר לאחיה החייל הבודד להתגורר בדירת האם שנפטרה כדי שלדניאלה יהיה בית לצאת אליו בחופשות.

זה היה חשוב לדניאלה במיוחד כי היא סירבה בכל תוקף לקשר ארוך טווח עם משפחות מארחות. היא העדיפה להישאר בפנימיה כי "אין אף אחד בעולם שיוכל באמת לתפוס את המקום של אמא ואני גם לא רוצה שמישהו ינסה." גם לי לפעמים נדמה שכל אנשי המקצוע והתמיכה בעולם כולם, עובדים סוציאלים, מטפלים רגשיים, משפחות מארחות, מדריכים, מורים ומחנכים - לא יכולים למלא את החור שנוצר כשהורה נעלם ואיננו.

כנראה שגם אחותה הבכורה של דניאלה הרגישה ככה. שנתיים בדיוק אחרי מות האם, היא התאבדה. מצאתי את עצמי מתרוצצת ומארגנת את כל ענייני הקבורה והשבעה וכמובן דואגת להיות בקשר עם דניאלה ולקחת אותה ללוויה ולחבק אותה על קבר אחותה האהובה.

שלושה חודשים אחר כך, הפרקליטות ביקשה את עמדתה לגבי הסדר טיעון לנהג שהרג את אמה בתאונת הדרכים. דניאלה התקשתה מאוד לקבל את ההסדר הזה. היא חיכתה למעלה משנתיים לעשיית צדק והתאכזבה לגלות שמי שנטל את חייה של אמה לא ירצה במאסר את עונשו.

כתבתי בשמה שאין עונש בעולם כולו שיוכל להשיב לה את אמא או יקל ולו במקצת על הכאב. ושגם אם הנהג לא התכוון לפגוע באמא, הרי על מעשי התרשלות שהביאו לאובדן חיים, צריך לקבל עונש הולם. ידעתי שזה לא יעזור לשנות את הסדר הטיעון. עולם המשפט כמנהגו נוהג.

ועולמה של דניאלה מונהג על ידה. נערה בתפקוד גבוה. תפקוד יתר, כמו שאומרים. חוסן מדומה. ככה קוראים לילדים שעוברים גיהנום, אבל נראים "בסדר", בלי ACTING OUT, בלי לעשות בעיות. קצת שליטה בעולם מתפרק.

לנו, המבוגרים, יש נטייה לפספס את הילדים הללו, כי הם מושכים פחות תשומת לב. הם משדרים: "אל תדאגו לי, אני בסדר". והם אכן מסתדרים, אבל הם עדיין צריכים שידאגו להם, לא פחות מלכל האחרים.