ת"פ (תיק פיוס) 6122-09-21

רונן הודה מיד. הוא לא רצה להמשיך להסתתר. כשהוא נעצר, הוא הרגיש הקלה. הסוד התגלה. לראשונה מזה זמן רב, הוא לא נדרש לנהל מציאות כפולה.

הוא היה נער חכם, רגיש, חד אבחנה. כזה שמבין היטב את המנגנונים שהוא מפעיל. ההונאות שביצע דרך האינטרנט לא נבעו מתחכום קר בלבד, אלא מערבוב מסוכן בין בדידות, צורך בהכרה ותחושת שליטה רגעית. הוא ננטש בילדותו, אומץ, גדל בתוך קשר מורכב ורב־שכבות, אך לא השתמש בכך כהסבר שמנקה אותו מאחריותו.

מהר מאוד היה ברור שההליך הפלילי הוא רק הזמנה לתהליך עמוק. רונן ביקש להבין כיצד הכאב האישי שלו התגלגל לפגיעה באחרים. הוא נכנס לטיפול אינטנסיבי והתחיל לפרק באיטיות את הדפוסים שפעלו בו. העבודה הייתה יומיומית, לעיתים מתסכלת, ולעיתים חשופה מאוד.

כשהוצע לו להשתתף בהליך קד"ם (קבוצת דיון משפחתית), שמאפשר מפגש ישיר בין פוגע לנפגע - הוא הסכים מיד. גם ללא הבטחה לביטול כתב האישום או לענישה מקלה. הייתה לו המוכנות לשבת מול כל האנשים בהם פגע.

והוא ישב. הקשיב. התנצל. לקח אחריות מלאה. התחייב לפיצוי.

היה משהו מרשים ביכולת שלו להביט בעצמו, להביט בהם, להביט במעשה, בנזק, במה שביניהם, ולהישאר - באזור חוסר הנוחות.

יש רגעים נדירים שבהם ההליך המשפטי מפנה מקום למשהו עתיק ממנו: למפגש אנושי פשוט, שבו הנזק מקבל פנים ושם, והאחריות מקבלת קול. מודלים של צדק מאחה נולדו בקהילות שישבו יחד תחת עצים כדי לאחות פגיעות וליישב סכסוכים. לפעמים נדמה לי שזה כל מה שנדרש לנו, היכולת להישאר בדיוק היכן שלא נוח, מבלי לברוח.