ב"ל (ביטול לאומי) 2023-07-10

רועי שרד את הטבח בפסטיבל ברעים. המילה "שרד" נשמעת כמעט טכנית. בפועל, היא מתארת רצף בלתי נתפס של אובדן, פציעה ואימה.

ב־7 באוקטובר הוא היה שם עם קבוצת חברים. חלקם נרצחו. חלקם נחטפו. הוא עצמו הסתתר במיגונית, נפצע מרסיסי רימון שהושלך אליה, ברח בריצה כשהוא פצוע, דרך כביש 232, תוך חיפוש עיקש אחר חבריו, ובין מראות שקשה להכיל. מכוניות שרופות, גופות, צרורות ירי. פיצוצי טילים.

הייתי מצפה שפצועים מאירוע כזה יקבלו זכאות אוטומטית וברורה. אבל זה לא מה שקרה. היו ועדות רפואיות. יותר מדי ועדות. יותר מדי אחוזי נכות לא מותאמים. יותר מדי ערעורים. כל אחוז הוא תרגום קר של סבל למספר בטופס וכל קביעה מטלטלת מחדש. כאילו יש צורך להוכיח שוב ושוב שהפגיעה אמיתית, שהיא נמשכת, שהיא לא אירוע שחלף.

בדיונים עצמם התבקש רועי לשחזר, לפרט, לדייק. עוד פרטים. עוד תיאורים. טראומה על טראומה. ראיתי כיצד ההליך מעמיק את תחושת הנטישה וההפקר. איך אדם שכבר עבר את הבלתי נתפס נדרש להציג אותו שוב, באופן ענייני, דחוס לדקות ספורות.

המערכת לא בנויה להחזיק שבר אנושי במלואו. היא בנויה על סולמות הערכה ועל קריטריונים. כך היא מכריעה כמה ערך יש לכאב. כמה שווה לילה ללא שינה. כמה אחוזים הם זיכרון של רימון מתפוצץ בתוך מיגונית צפופה.

הישיבה יחד במסדרונות הייתה לעיתים קשה לא פחות מהדיון עצמו. הדריכות ניכרה בו עוד לפני שנכנסנו פנימה. מבט מהיר לכל תנועה, גוף מתוח, שתיקה ארוכה. לפעמים היינו יושבים בלי לדבר. לפעמים היה שואל שאלה שמאחוריה חרדה ברורה - מה יחליטו, כמה יקבעו, כמה עוד יידרש ממנו לתאר.

החזקנו יחד בחוסר הוודאות. "לפחות אני לא לבד בזה", הוא אמר לי. "אני איתך", אמרתי לו, במאה אחוזים ולא אחוז אחד פחות.