תנ"ז (תיק נזקקות) 22841-16

ליאת ידעה בדיוק מה היא רוצה. אילו מכנסיים, איזו מידה, איזה צבע. היא ידעה למדוד ולבקש ולהסתדר לבד, אפילו שהיא לא הייתה בקניון כבר כמעט שנה. מתוך מודעות עצמית מדהימה, היא גם אמרה: "אני יודעת שאני מתנהגת כמו מישהי בוגרת מדי. אני צריכה ללמוד להיות גם ילדה."

ואז סיפרה על אמא. שהבטיחה שתבוא לקחת אותה לקניות, אבל מעולם לא הגיעה. "נורא התאכזבתי," היא אמרה, "לא רק על זה שאמא לא באה, אלא על זה שהיא לא טרחה להודיע שהיא לא תוכל להגיע." מסוג הדברים שמבוגרים בד"כ דורשים מילדים.

היא תיארה כמה קשים היחסים עם אמא, שלא יוצרת קשר מיוזמתה וכשליאת יוזמת אותן, אז השיחות מורכבות מאוד. ליאת הביעה משאלה שאמא שלה תשתנה. אמרתי לה שיכול להיות שאמא תשתנה ויכול להיות שלא ושזה בסדר לכעוס עליה ולהתאכזב. ובעיקר, שזה לא התפקיד שלה להבין את אמא.

ליאת סיפרה גם על ההידרדרות במצבו הקוגניטיבי של אבא. היא טיפלה בו עד שהרווחה התערבה. היא לא רצתה ללכת לפנימייה בהתחלה, אבל אבא שכנע אותה. עכשיו, היא מתגעגעת לאוכל שהוא היה מכין לה.

כשעלתה האפשרות של משפחת אומנה, ליאת התנגדה. היא אוהבת את כפר הנוער, את הגינה, את בעלי החיים, הצוות, החברות, העובדה שהיא נמצאת עם ילדים שכולם במצב דומה והיא פחות חריגה בנוף. אפשר להבין איך להיות במשפחה לא שלך נשמע מפחיד יותר מלהיות עם ילדים כמוך.

אחרי כמה שבועות, היא הסכימה להיפגש עם משפחת האומנה. היא סיפרה לי על כך שנפגשנו. היה ממש חם. קניתי לה גלידה. היא הודתה שהיא די חיבבה אותם והם אותה. אמרה שהמחשבה לעזוב את הפנימיה העציבה אותה אבל שהיא מוכנה לתת צ'אנס למשפחה ואפילו הביעה התרגשות גדולה לקראת סוף השבוע הראשון אצלם.

שנים לאחר מכן, היא הפכה לחלק בלתי נפרד מהמשפחה. זה לא תמיד קורה ככה, אני יודעת. אבל כשזה כן קורה, זה כמו אחד מפלאי עולם.