ע"נ (ערעור נפשי) 28413-07-21

פגשתי הרבה נערים שהכעס שלהם דיבר במקומם. נערים עם גוף דרוך ומערכת עצבים מוצפת. ככל שנדרשה מהם יותר משמעת, כך הם איבדו יותר שליטה. כל הבלבול והקושי זלג מהם החוצה באלימות, במעשה שאי אפשר להתעלם ממנו. אין ספק, קל יותר למערכת לזהות מעשים, מאשר את העושים, ואת מצוקותיהם. וכך, בו ברגע, ההקשר נעלם, השפה מתקצרת, והסיפור כולו מתכווץ לכדי כתב אישום. הם הופכים להיות יותר נאשמים מאשר נערים.

אברהם היה נאשם מורשע. אבל עוד קודם לכן, הוא היה נער גבולי, כלוא בתוך עצמו, עם צלקות בלתי נראות, עם קשיים תקשורתיים, חוסר יכולת לווסת רגשות והתפרצויות זעם שהגיעו מתוך חוסר אונים ממשי. ילד במצוקה קשה, שלא מצליח לקרוא את סביבתו, ולא יודע איך להביע את עצמו.

הוא הגיע אליי עם מטען כבד של חוסר צדק כפול. לא רק שהועמד לדין על מעשים שנעשו מתוך משבר עמוק ומורכב, אלא שהוא נפל קורבן לנוקשות ואטימות של המערכת. כתבי אישום בגין אירועים קודמים אוחדו והסתיימו בהליך קודם. "ניקוי שולחן" כמו שאומרים. מבחינתו, זה היה אמור להיות הסוף. ואז, פתאום, התברר שלא. בדיוק כשהתחיל להתייצב, נזכרה הפרקליטות בתיק אחד בודד שלא צורף בזמנו לכל אסופת התיקים. אז הוגש עוד כתב אישום ואברהם הורשע וקיבל עונש מאסר. זה שבר אותו. הוא לא הצליח להבין מדוע מעמידים אותו שוב לדין ומרשיעים אותו ומטילים עליו שוב עונשים על דברים שכבר נשפט עליהם מזמן.

ערערנו לבית המשפט המחוזי. בינתיים, ניסיתי למצוא פיתרון שיקומי. אברהם היה זקוק למסגרת טיפולית, אך כמעט ולא היו מסגרות שהתאימו לטיפול במצבו. גם כשנמצאו מסגרות מתאימות, כל הניסיונות לשלב אותו נתקלו במצוקה הידועה של מחסור המעונות לנערים: אין מקום, רק רשימות המתנה ארוכות.

בבית המשפט, השופטים אמנם נטו להטיל עליו שירות לתועלת הציבור, אך הפרקליטה המשיכה לקטרג, להאשים, להגיד כמה הוא סכנה לציבור ולדרוש מאסר בעבודות שירות. אברהם עמד שם, הקשיב, והכל התפוצץ לו בפנים. הוא צעק, קילל את שלושת השופטים ויצא מהאולם בסערה. יכולתי לחוש בחוסר האונים שלו. שלי. כעסתי על האטימות של הפרקליטה, תהיתי לגבי יכולותיה הרגשיות ואם כל המאמצים שלי עלו בתוהו. ביקשתי מהשופטים כמה דקות לצאת ולדבר איתו.

חזרנו לאולם. ניסיתי להסביר לשופטים את מה שאברהם לא הצליח להסביר. השופטים הצליחו לראות את מה שאני ראיתי. במקום להעניש אותו על התפרצותו, הם כנראה הבינו - לא נער פושע, אלא ילד כואב שהמנגנונים שלו קרסו. הם ביטלו את המאסר בפועל, לא הטילו עליו מאסר בעבודת שירות, אלא שעות התנדבות לתועלת הציבור. זו הייתה החלטה נדירה. רגע של אנושיות. אנחת רווחה. לכמה רגעים, חזר אברהם להיות - נער, ולא רק נאשם.