חס"מ (חקירת סיבת מוות) 1187-02-20

אבא רצח את אמא.

כך באכזריות שאי אפשר לנסח אחרת.

אני מכירה את מילון המונחים למקרים שהדעת לא סובלת: "החשוד הודה בחקירה" "הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים" "נדרשת בדיקה פורנזית".

אבל מאחורי המילים האלה יש את משה ויצחק. יהודים שומרי מסורת, שנאחזים במילים אחרות: כבוד המת ואיסור הלנה. עבורם, עצם הנתיחה היא בבחינת מעשה אלים נוסף בגופה של אמם.

בתווך הזה עמדתי. מתורגמנית בין שתי שפות שאינן נפגשות: שפת ההלכה ושפת הראיה; שפת האבל ושפת הדין.

ברגעים שבהם עוד לא הובאה לקבורה, כשההלם טרי והדם טרם הספיק להתייבש בתודעה, נדרשנו לדבר על פרוצדורה. על הסמכות השיפוטית לעכב קבורה. על אינטרס ציבורי בגילוי האמת, גם כשהאמת כבר ברורה. הרי הדין אינו מסתפק בידיעה; הוא דורש ראיה. הוא מבקש לוודא, לתעד, להוכיח.

הסברתי, לאט: אין כוונה לנתיחה מלאה. מדובר בבדיקה מצומצמת, חיצונית ככל שניתן. בירור מינימלי של סיבת המוות. לא הליך פולשני מעבר לנדרש. מילים שקשה לי עצמי להבין, גם כשאני מסבירה אותן. לא קל לדבר על גוף של אמא במונחים כאלה. לא טבעי לעסוק ב"היקף הנתיחה" כשעוד לא נאמרו מילות הפרידה.

אבל זה היה חשוב להם להבין, לבדוק, לדרוש שכבודה של אמם יישמר, שהיא תובא למנוחת עולם במהרה. ושאביהם, אם אפשר לקרוא לו כך, ירצה מאסר עולם

השופט הקשיב. נרשמה הסכמה: בדיקה מינימלית, ממוקדת, בזמן הקצר ביותר שניתן. ללא עיכובים מיותרים. ללא פעולות מעבר לנדרש.

אני יוצאת איתם מן האולם, מדלתיים סגורות אל התהפכות רבתי של סדרי עולם.

אבא רצח את אמא.

כך, באכזריות שאי אפשר לנסח אחרת.