עת"מ (עתירה מטעמים רפואיים) 7022-14

היא הייתה ילדה קטנה עם עיניים גדולות, שנולדה עם לב פצוע. לא פצע קטן, אלא מערכת שלמה של מומי לב מורכבים שהתגלו עוד כשהייתה תינוקת, רק שהיא נולדה במדינה בה היא זרה ולא תושבת. בת למשפחה של אזרחים זרים בישראל.

המאבק היה ידוע מראש. לא ניתן מעמד מטעמים רפואיים, גם אם מדובר בילדה שתלויה בטיפול של צוות רפואי שמכיר את ליבה המורכב מיום היוולדה. אמרתי להורים שהסיכוי כמעט אפסי, אך הם התעקשו. החשש שלהם להטיס את הילדה, אפילו כאשר רפואית זה התאפשר, היה מוחשי עד כדי כאב. מה כבר היה להם להפסיד? רק להרוויח עבור בתם הקטנה עוד זמן טיפול בידי צוות רפואי שמכיר אותה היטב.

בבית המשפט המחוזי, עמדה בפני השופט ילדה עם דובון פרווה שעבר גם הוא ניתוח לב רק כדי להסביר לה מה קורה לגופה. דופק העותרת הדהד באולם, באופן סדיר אך חלש. לעומת זאת, הדופק של מערכת הצדק לא אותר, והעתירה נדחתה על הסף.

שיראל נאלצה לעזוב את הארץ היחידה שהכירה ואת הרופאים שהכירו את חדרי ליבה. למולה, הרגשתי כרופאה הנאבקת על חיי מטופליה כפי שבועתה, גם אם ללא סיכוי וללא הצלחה.

לפעמים זה מנחם אותי לחשוב שיש ערך עצום לעצם הניסיון ללכת כברת דרך עם מישהו גם כשסיכויי ההצלחה אינם גבוהים מראש, גם כשאנו יודעים שכנראה לא נגיע ליעד. עצם הידיעה שלפחות ניסינו, לפחות ביקשנו, לפחות הלכנו - יחד.