ה"פ (המרצת פרידה) 37211-06-22

רמזי ונטליה נפגשו ברוסיה. הם נישאו בנישואים אזרחיים, והיא ביקשה להגיע לכאן לחיות לצידו, כמו שזוגות נשואים עושים. רק שנטליה ורמזי לא ידעו מה זה אומר מבחינה פוליטית ובירוקרטית. רוב הזוגות לא חושבים פוליטיקה כשהם מתחתנים.

כשנטליה נחתה בנתב"ג ונלקחה לחקירה, היא הייתה מבוהלת. החוקרים שאלו שאלות, הקצב היה מהיר ואף אחת מהשפות לא הייתה שפת אמה. היא נחשדה כמי שנכנסה שלא כדין לישראל. האשרה שניתנה לה הייתה ל־31 ימים בלבד. נדרשה ערבות של 20,000 ש״ח. ועל האשרה הוטבעה חותמת: ללא הארכה.

בעתירה ביקשנו את האפשרות לבקש עוד זמן. ניסינו להסביר שאי אפשר לבנות חיים על תאריך תפוגה, שאי אפשר לבקש מזוג להיות אמיתי אבל זמני. בסוף הגענו להסכמה לאפשר להם להגיש בקשה. זה לא נשמע כמו הרבה, אבל בשבילם זה היה פתח קטן של תקווה.

מארי ודניאל כבר היו נשואים שנים. מארי פלסטינית ודניאל אזרח בריטי. הם חיו על אשרות ביקור שהתחדשו שוב ושוב. עבדו, לימדו, בנו חיים, קהילה, משפחה. הייתה להם תחושה, אולי נאיבית, שאם המציאות מספיק יציבה, הנייר יסתגל אליה.

ואז זה נגמר. הבקשה לחידוש סורבה. הסיבה הייתה "חשש להשתקעות". איזה מין חשש מוזר כשמדובר במי שרוצה להשתקע לצד אישתו ולהזדקן עמה. לבג"ץ זה לא מוזר. בג"ץ כבר פסק מזמן: לפלסטינים אין זכות לממש חיי משפחה דווקא כאן. מי שבוחר בן או בת זוג זרים יכול פשוט לעבור למקום אחר. זו קביעה משפטית, אבל היא נשמעת כמו משהו שנאמר כשמדברים מעל המציאות ולא אליה. זאת קביעה שלא שואלת מה זה בית, מה זאת אהבה, מה הם שורשים. היא מציעה מעבר מקום כאילו מדובר בהזזת רהיט, לא בהעתקת חיים.

ישבתי עם דניאל ומארי. ניסיתי להסביר למה הנישואים שלהם הם עובדה רגשית ומציאות בשטח אבל לא זכות משפטית קנויה. שהאהבה שלהם היא לא רק שלהם, אלא גם סעיף במדיניות, קלף למיקוח פוליטי. ושהיא לא חזקה יותר מהכל ושיש חזקים ממנה. ניסיתי לתרגם להם החלטות, שאני בעצמי לא מבינה.

לפעמים אני תוהה איפה הם היום או מה הם בחרו לעשות - לגור כאן, כפי שחוקי הלב מצווים אותם, אך בניגוד לחוקי המקום? או לגור היכן שאהבתם אינה מהווה איום או בעיה ? כך או כך, אני מאמינה שהאהבה שלהם חוצת גבולות, כי אין באמת גבולות לאהבה.