ת"א (תביעת אימהות) 99432-05-21

סוהא בת 56, אבל לא חמישים ושש, אלא חמש-שש. זה הגיל האמיתי שלה, אם לא מחשבים באמת את השנים הביולוגיות. גם אמא של סוהא היא לא לפי הביולוגיה, אבל היא האמא שמגדלת אותה, שעדיין קושרת לה את השרוכים, מכפתרת לה כפתורים ומבשלת לה את האוכל שהיא הכי אוהבת.

דווקא מי שכן קשור ביולוגית, כמו אחותה הביולוגית של סוהא, שמעולם לא הייתה איתה בקשר רציף וקרוב, אבל לפתע רצתה להתמנות כאפוטרופוסית שלה. האחות הגישה בקשה לאפוטרופסות עטופה במילים יפות של 'דאגה', אך ניכר היה שהיו אינטרסים אחרים שהניעו אותה כמו ירושת אביהן שנפטר זמן קצר קודם לכך.

אמא של סוהא לא חששה לחזור למשפחתה שברשות הפלסטינית, אבל היא לא יכולה הייתה לשאת את המחשבה שסוהא תופרד ממנה. הרי נפשותיהן קשורות זו בזו וסוהא כל כך רגישה לשינויים.

במסירות ובתעצומות נפש, ולא בלי חששות, נלחמה אמא של סוהא להיות האפוטרופוסית של סוהא. בבית המשפט, הרגע המכריע לא היה בהצגת הטיעונים שלנו, עורכי הדין. לא. הרגע המכריע קרה כשהשופט ביקש מסוהא לבוא לדוכן העדים וביקש לשמוע אותה. לא ידעתי איך יהיה, מה ועד כמה סוהא מבינה, מה היא תענה. לא הכנתי אותה לעדות שכזו, גם אי אפשר היה להכין.

"איפה את רוצה להיות, סוהא?" שאל השופט ברכות.

"עם אמא" היא ענתה מיד.

השופט המשיך, מנסה לבחון את עומק הקשר והחלופות:

"ואם לא תוכלי להיות עם אמא, איפה תרצי להיות?"

כולנו בדריכות חיכינו בקוצר רוח ובקשב רב לתשובתה. האם תגיד את שם אחותה? שם של אדם אחר?

סוהא, בתמימותה הפשוטה שחשפה את כל האמת, אמרה: "בבית ספר".

התשובה הזו לא הייתה כתובה בשום תסריט. היא הוכיחה שסוהא לא רואה באחותה כתובת, או אפשרות. היא העדיפה את הרעיון של מוסד, על פני בת משפחתה הביולוגית, שביקשה לקחת אותה תחת חסותה לכאורה. זה היה הניצחון של האמת הפשוטה על התחכום המשפטי.

השופט פסק אפוטרופסות לאמא של סוהא, וכך הן שבו הביתה. יחד.