פ"ה (פסק דין הצהרתי) 31447-17

שניהם נולדו כאן וגדלו בדירה קטנה לאמא עובדת זרה. אביה של גלית, גורש כשהייתה פעוטה, ואביו של לביא, נפטר זמן קצר לאחר לידתו. גם האמא נפטרה אחרי מאבק במחלה קשה.

טרם מותה לא הצליחה האם לחדש את דרכונה ובהיעדר מסמכי זיהוי לא יכלה להסדיר את מעמדם של הילדים בישראל או במדינת מוצאה. הם נותרו כאן לבד, שני יתומים. חסרי כל מעמד בכל מדינות העולם.

הם נולדו בישראל ומעולם לא יצאו ממנה. זוהי ארצם מולדתם. העברית שגורה על לשונם. החברה והתרבות הישראלית עיצבו את דמותם ואת זהותם, ואין עוד מקום בעולם אליו הם משתייכים יותר מאשר כאן. אך כל זה כתוב על ליבם. לא על נייר. בטח שלא על מסמך רשמי. אז תקופה ארוכה הם חיו בחרדה עמוקה ומתמדת מכך שיבוא יום והם יגורשו מכאן וייעקרו מכל המוכר והידוע והאהוב בחייהם.

פנינו לוועדה ההומניטרית של משרד הפנים. זאת שלוקחת שנים ארוכות ושלא תמיד ברור מה נחשב בעיניה הומינטארי יותר או פחות. כשקיבלנו תשובה חיובית ומהירה יחסית, זאת הייתה ממש הפתעה. תושבות ארעית. הלב התרחב בבת אחת. סוף סוף, לא עוד ילדים חסרי מעמד. ילדים עם מספר זהות. ילדים עם תעודה.

מדהים כמה מסמכים רשמיים יכולים לתת לנו את מה שכבר יש לנו. וכמה אנחנו לוקחים את מה שכבר יש לנו כמובן מאליו.