תמ"ש (תיק משפחה) 11847-21

הגרוש של סילביה הגיש נגדה אינספור תביעות לבית המשפט. נישואים אלימים רגשית הפכו לגירושין אלימים רגשית. האלימות שינתה צורתה, קיבלה שפה משפטית, סעיפים ובקשות ביניים. הילדים הפכו לכלי ניגוח, מסוגננים בעילות תביעה. זהו אחד הכשלים האלימים ביותר של המערכת: כאשר המשפט עצמו הופך לנשק.

הוא היה אינטליגנטי, מתוחכם, ידע להשתמש במערכת היטב. התנגד למתן טיפול רגשי לילדים רק משום שהאם ביקשה זאת. נלחם על משמורת משותפת, לא מתוך רצון ממשי בגידול ילדיו, אלא כדי להבטיח לעצמו דריסת רגל מתמדת, זכות וטו על כל החלטה.

הילדים הטלטלו בין שני בתים הרחוקים זה מזה, ובין שני עולמות שלא מתקיים ביניהם שיח. הם למדו מוקדם מדי שמשמורת משותפת איננה בהכרח שותפות. היא אולי מסגרת סימטרית על הנייר, אך מציאות מפוצלת בפועל ובלב. פתרון נוח שמייתר את הצורך להכריע ומייצג שוויון לכאורה. רק לא נוח לילד ולכתפיו הקטנות.

כל יום התחיל בתחושת דריכות. האם תגיע בקשה חדשה? האם ייפתח הליך נוסף? בשביל סילביה, כל תביעה, כל דיון, הצריך בחינה מחודשת: מהו מאבק עקרוני? ומהו מאבק שמזין את עצמו? היה עלינו להחליט על מה להילחם, ואיפה דווקא לוותר כדי לא לכלות את כל המשאבים. כי לא כל עוול מצדיק מלחמה, ולא כל מלחמה משרתת את הילדים.

היינו מדברות, אני זוכרת, כמה חשוב בחיים האלה ולכל אחד מאיתנו לזהות מתי נכון להילחם ומתי נכון לוותר ואיך לעשות זאת.