אמ"ץ (תיק אימוץ מדומה) 27814-18

כשנפגשנו בפעם הראשונה יונתן התנדנד בנדנדה כמו שילדים מתנדנדים. בן עשר עם עיניים גדולות ומקוות שידעו כבר הרבה יותר מדי. אבא נפטר מסרטן. אמא מכורה. ספסל בקיוסק, ראש שמוט, ילד שהורגל לשרוד לבד. בלי בית, בלי אף אחד.

כשילד אחר ניגש ושאל מי אני, יונתן ענה בלי לחשוב פעמיים: "היא בעצם מחליפה את אמא שלי."

אמרתי לו שאת אמא אי אפשר להחליף, אבל שזה נכון שקצת קשה לה, אז אני כאן כדי לעזור במה שאפשר. יונתן ירד מהנדנדה שהמשיכה להתנדנד, כמו התשובה שלו שנשארה תלויה בחלל לבי.

הקשר שלנו נרקם במהירות. הוא היה מחכה לי. ואני לו. הוא דיבר על משחקים, על חלומות. לפעמים היה מביט בעיניים רציניות ושואל על העולם, על החיים, על אלוהים. כמה אהבתי את השאלות שלו, גם כשלא היו לי תשובות. לפעמים הייתי מרגישה שהוא רק רוצה שאקח אותו, שאאמץ אותו.

לפעמים הייתי מרגישה שזה מה שאני רק רוצה - לקחת אותו, לאמץ אותו. להיות שלו ושיהיה שלי. איזה כיף זה יכול היה להיות, אילו זה רק יכול היה להיות. אילו רק יכולתי.

אבל בסוף כל מפגש, הוא היה נשאר שם ואני הייתי הולכת. הרי היו הגבולות האלה. גבולות מקצועיים, משפטיים, אישיים. ואני לא יכולתי לאמץ אותו. לא יכולתי לקחת אותו אליי הביתה. לא יכולתי להיות מה שהוא אולי רצה שאהיה. לא יכולתי להחליף את אמא שלו.

יכולתי רק לעשות מה שאפשר בגבולות המקצוע. קצבאות. ועדות. מסגרות. מימון לחוג אומנויות לחימה - מקום לנתב כאב, לפתח משמעת עצמית, ללמוד הגנה - מהעולם שבחוץ, מהמפלצות שבפנים.

יכולתי להיות גאה בו, כמעט כמו שאמא הייתה יכולה להיות גאה. ואולי, אולי אפילו קצת יותר. הכי גאה בעולם.