ס"ח (סיפור חיים) 653-87

הוועדה המייעצת לענייני זכויות יוצרים

סוף סגור נ' סוף פתוח

בקשה לשמירה על הזכות לשלמות היצירה

מאירה

לתכנן את סוף החיים זה לא רק לחתום על ניירות, זה להביט למוות בעיניים ולהגיד לו: "אתה תבוא, אבל בתנאים שלי". זה דורש אומץ וצלילות שאיננו נדרשים להם בגילאים אחרים. במיוחד כשבודדים.

מאירה הייתה ערירית. לא היו לה ילדים שיחזיקו את ידה, לא היו נכדים שיריבו על הירושה. הבדידות שלה הייתה יכולה להיות נקודת חולשה, אבל היא הפכה אותה למבצר של עצמאות.

כשעבדנו על ייפוי הכוח המתמשך, לא דיברנו על כסף. דיברנו על כבוד. היא רצתה לוודא שאם המוח יבגוד בה, אף אחד לא יאכיל אותה במאכלים שהיא שונאת, ואף אחד לא יכבה את המוזיקה שהיא אוהבת. בתוך הניסוחים המשפטיים היבשים, שזרנו את פעימות הלב שלה: מי יטפל בעציצים ומה יקרה ליצירות האומנות שלה, לאילו טיפולים רפואיים היא מסכימה ואיפה היא רוצה להיקבר.

לצד זאת, מול ביטוח לאומי זה היה קצת יותר רגיש. מצד אחד צריך להוכיח תלות תפקודית ומצד שני, מאירה, בגאווה של דור הנפילים, רוצה להראות את ההפך - שהיא מסוגלת. ניסיתי ללוות אותה בקבלת החלטותיה, כך שהיא תהיה מוכנה לקבל את העזרה המגיעה לה מבלי להרגיש שהיא מאבדת את כבודה.

בהמשך, כשחתמה על צוואתה, נשפה לרווחה. "עכשיו," אמרה בקול רועד אך יציב ומשועשע, "אני יכולה להתחיל לחיות". היה כנראה משהו בידיעה שיש מישהו שיכבד את רצונה, שיש מסמך שיבטיח שקולה יהדהד ויישמע, שנתן לה את הביטחון: לסיים את הפרק האחרון בסיפורה כגיבורה.