דנ״פ (דיני נפשות פגועות) 51142-11-19

ליאור הגיע למרכז ההגנה כשהיה בן חמש עשרה. הוא בא לספר מה דוד שלו עשה לו. מתוך הסיפור הנורא הזה, עלה דבר נורא לא פחות: ליאור, שנפגע מינית על ידי הדוד, גם פגע מינית באחיו הצעיר ממנו.

הוא מצא עצמו בשבר לא פשוט, כזה שלא מתחלק בין פוגע לקורבן, אלא מותיר שארית שמערערת כל הגדרה ברורה של זהות ואשמה. הוא גדל בתוך בית שלא הצליח להחזיק. אלימות, עוני, אב שנעלם, מעברים תכופים - דירות, מסגרות, מבוגרים מתחלפים. אף אחד מהם לא באמת ראה, ומי שראה - פגע. החרדות, הקשיים, האלימות - כל אלה הגיעו הרבה לפני ההליך הפלילי, אבל רק במסגרתו הם קיבלו שם ומקום.

נעתי איתו על שני צירים מקבילים כואבים: לקיחת אחריות על מעשיו בזמן שמה שנעשה לו לא קיבל כל הכרה. ליאור אמר אמת בחקירה. דוד שלו שיקר. זה מה שהבדיל ביניהם. יותר קל להעמיד לדין את מי שאומר אמת ומוכן לעשות עבודה עם עצמו. קשה הרבה יותר להעמיד לדין את מי שמכחיש, משקר וממשיך כך לפגוע ולצאת ללא פגע.

חוסר הצדק הזה היה בלתי נסבל אך לנגד עיניי ראיתי איך ליאור עושה את העבודה האמיתית. עבודה של הלב. עם התקדמויות ונסיגות, עליות וירידות. אבל בלי קיצורי דרך, בלי הצדקות, בלי תירוצים, בלי לוותר לעצמו.

בבית המשפט עמד ליאור מול שלושה שופטים שראו את הדרך שעשה ובחרו שלא לשלוח אותו למאסר. במקום זאת הוטלו עליו צו מבחן ומאסר על תנאי. זו לא הייתה החלטה מובנת מאליה. היא נשענה על נכונות חריגה של ליאור לקחת אחריות, בלי להצדיק ובלי לטשטש. ליאור לא התכחש למה שעשה ולא למה שנעשה לו. הוא בחר להתמודד. לא הרבה אנשים מצליחים להחזיק כך מורכבות.

שנים אחר כך יצר איתי ליאור קשר. שיתף בכנות על התהליך שהמשיך לעבור מאז. ביקש, בצניעות, לוודא שהרישומים נמחקו. בדקתי. הכול נמחק. אמרתי לו. הוא התרגש. גם אני. לא מפני שאפשר למחוק את העבר, אלא מפני שאפשר להכיר בכך שהעבר אינו ההווה או העתיד, ושהעברה בין־דורית, קשה ככל שתהיה, אינה גזירת גורל.