נעמה

עוד כילדה, ראתה נעמה את העולם כמו קנבס ענק. היא היטיבה לראות דברים שאחרים החמיצו: קווי מתאר, תווי פנים, משחקים של אור וחושך. ביישוב הקטן בגליל העליון בו גדלה, על גבול ישראל-לבנון, היא שזרה יצירתיות, טבע וחופש לכר פורה של פעילויות העשרה עבור כל מי שרק רצה. לימים למדה אמנות וחינוך מיוחד. האמנות שלה לא הייתה רק ציור, אלא צורת חיים. כפי שלמדה ממורה שאמר לה: "כמו שמציירים, כך מבשלים וכך גם מסדרים את הבית."  נעמה מדברת בצבעים, מציירת תרשימים ונוגעת באנשים כמו מכחול על בד משי.

בעשייתה החברתית לאורך השנים, הובילה קבוצות נוער וסטודנטים, ערכה כנסים ומפגשים, כמי שמחברת בין נקודות: רואה פוטנציאל, מושכת חוט, ורושמת קשרים שיש להם חיים משל עצמם. בהמשך הוסיפה כלים מקצועיים, למדה אימון אישי וייעוץ תעסוקתי מתוך רצון לגעת באדם גם דרך אופקיו.

"בשבילי, האומנות היא היכולת לגעת בבן אדם אחר"

האופקים חשובים לה במיוחד, משום שהיא יודעת היטב איך זה מרגיש כשמישהו מצמצם לך אותם. איך זה מרגיש כשקירות הבית סוגרים, וכשמילים פוצעות לא פחות ממעשים. היא יודעת מהו רגע שבו אישה שואלת את עצמה אם החיים שלה שווים, ומהו הרגע בו היא מחליטה שכן. והניסיון הזה, הכואב והעמוק, הפך עבור נעמה למצפן.

כשהחלה לעבוד ולפתח את קרן הסיוע ולתמוך בהקמתו של מרכז פלס, הסתובבה בתוך מתחם היסטורי שקירותיו ספגו עשרות שנים של עשייה. היא הרגישה שהיא נכנסת לסיפור המשתרע מעבר לזמן, שלא התחיל ולא יסתיים בה. בין עתיקותיה של ירושלים, על שכבותיה הרבות, על הדינמיקות הטעונות והשסעים הבולטים, מובילה נעמה עשייה, צוותים, חלומות.

"אני מקבלת תודות לפעמים מעובדות סוציאליות שמפנות אלינו נשים ערביות, יהודיות, דתיות, מוסלמיות, כל מיני, ולקבל את המשוב מהן מחמם את הלב"

במסגרת הסיוע הבין תחומי היא יודעת שתהליך של אדם הוא מסע מפותל מלא צמתים ועצירות. היא מזכירה לעצמה ולסביבה: "אנחנו רק שלב במסע שלו". וכל ציון דרך במסעותיהם של אחרים, נשמרים בליבה כמפת דרכים. היה בחור שהגיע לעיתים קרובות - גבוה, רזה, לבוש סחבות, עם שיער פרוע ועיניים שראו הרבה יותר מדי. פוסט־טראומה מהשירות הצבאי. המפגשים איתו היו כאוטיים: דיבור מהיר, קפיצות מנושא לנושא, פעמים צעקות, התפרצויות. נעמה למדה לתת לו להיות. לתת לו כוס קפה. להקשיב לו. לדבר איתו בגובה העיניים. יום אחד, אחרי תקופה ארוכה שלא הגיע, הוא בא לחפש אותה. היא לא האמינה למראה עיניה. הוא הגיע נקי, שקט, מסודר, רק בשביל דבר אחד: לומר תודה. תודה על זה שהייתה שם ולא ויתרה עליו גם כשהוא כבר ויתר.

"זו לא רק העזרה הפרקטית, זה גם הרבה מעבר. הנוכחות. להסתכל על הבן אדם בגובה העיניים, לתת לו הרגשה שהוא בן אדם, אמנם עם קשיים, אבל יש לו את היכולת"

ככה היא נעמה. חוט דק של חסד שמחזיק אנשים שלא בטוחים שהם שווים עזרה. בעולם שממהר לשפוט, היא האטה. בעולם שממהר לוותר, היא מציירת - אפשרויות. כמו אותה אישה מבוגרת ללא מעמד, ללא אפשרות חוקית לעבוד, ללא קהילה תומכת, שפנתה אליה בימי הקורונה. נעמה התחילה מהדבר הבסיסי ביותר: אוכל. אחר כך מצאה מתנדבת שתוכל לתמוך בה. אחר כך הגיע הקשר עם הרווחה. בהמשך אפילו עבודה אונליין.. ואז קרה הבלתי צפוי: אותה אישה שהגיעה חסרת כוחות, זכויות ואופק - התחילה לשלוח תרומות, סכומים סמליים, אבל מלאי משמעות. שלמי תודה. אישה אחרת, שקטה ומהוססת הגיעה וחשפה: מערכת יחסים אלימה. נעמה הלכה איתה צעד אחר צעד. לפעמים קדימה, לפעמים אחורה, אבל כעבור שלוש שנים האישה משוקמת, מתפקדת, מבקשת: "אם תגיע אליכן מישהי במצב שבו אני הייתי… תגידי לה שהיא יכולה לדבר איתי."

הרי בשביל נעמה, אין את אלה שנותנים ואת אלה שמקבלים. כולנו גם וגם. ולפעמים, דווקא מי שהגיע לתחתית הוא זה שמבין הכי טוב איך להושיט יד. וכשנעמה מושיטה את ידה, היא מייד מבחינה בקווי המיתאר של הפיתרון ובתווי פנים של שינויים. היא נחה בידיעה שליצירת מופת מרשימה דרושים נגיעות של האור בצל ושהאומנות האמיתית נוצרת - ביניהם.

"לפעמים בתוך העשייה, לא שמים לב כמה העבודה היא משמעותית ומשנה חיים, אבל כשכן שמים לב - זה מאוד מעודד"