מרים

היא נולדה למשפחה שלא דמתה לשום משפחה אחרת בסביבה. אביה גדל בעיראק, לשם נסע אביו לעבוד בחברת נפט. אמה - בת לאב קובני שהתעוור, ולאם חזקה שנשאה על גבה את חמשת ילדיה. עוד בילדותה, החליט אביה לעשות מעשה שאיש בנצרת של אז לא הבין: להשקיע בבנותיו היחידות כפי שבדרך כלל משקיעים בבנים: בחינוך ובירושה. בתוך עולם ישן, הוא יצר מציאות חדשה. בבית בו הוריה לא זכו להגשים את חלומותיהם לרכוש השכלה, זכו מרים ואחיותיה להגשימם.

כל זמן שהייתה בנצרת הרגישה עצמה ערביה ישראלית. כשעברה לירושלים ועבדה בארגוני סיוע בשטחי הרשות הפלסטינית, נחשפה בפניה מורכבות: כאב של עמים, סיפורי כיבוש, גדרות הפרדה, פחדים, מתיחות. היא לא הרגישה שייכת לאף צד, אך דווקא מתוך חוסר השייכות צמחה בה היכולת לראות את שני הצדדים במלואם. מתוך הפער, בלטה היכולת שלה להחזיק אמת כפולה מבלי לבחור בלאומיות שמבטלת את רעותה.

"אילו יכולתי הייתי משנה את כל ההכללות, הגזענות והשנאה. כולנו בני אדם - יהודי, מוסלמי, נוצרי. כולנו צריכים עזרה" 

לצד המאבקים הלאומיים, ידעה מרים גם מאבקים אישיים. כשהייתה בהריון והמשפחה התמלאה חיים חדשים, גילתה פתאום שגופה נלחם בה מבפנים. לא הייתה לה משפחה בקרבת מקום, לא מי שיסייע. היא נסעה לטיפולים כימותרפיים באוטובוסים וחזרה הביתה מותשת לטפל בילדיה. כשהיא מתנדנדת בין תופעות לוואי לבין ייאוש לבין תקווה, ניהלה מרים מו"מ נוקב עם אלוהים, שתמיד הסתיים בתחושה שחייה מופקדים בידיו. שלוש שנים אחרי שסיימה את טיפולי הכימותרפיה בהצלחה - היא נכנסה שוב להריון. הרופא הסתכל עליה כעל נס רפואי. וככה גם היא ראתה זאת: לא רק שגופה החלים והשתקם לגמרי, הוא גם נתן לה מתנה בלתי צפויה.

לאחר שהתגברה על הסרטן, היא החליטה להגשים את חלומה מימי ילדותה: להיות עורכת דין. היא עבדה במשרה מלאה, גידלה שלושה ילדים, למדה בלילות, מימנה את שכר הלימוד בעצמה וסיימה את התואר בהצלחה! מאז, המקום הטבעי של מרים הוא במרכז פלס, בצוות רב־תרבותי. שם היא מרגישה בנוח, לא צריכה להסביר מי היא, כאילו המקום תפור במיוחד למידותיה.

"יש סיטואציות קשות, אבל גם תמיד יש מה לעשות, ואני מאמינה בניסים, אז זה עוזר לי"

היא פוגשת אנשים שאיבדו הכול, פקידים חסרי סבלנות, בירוקרטיה מתישה. אבל היא יודעת שמה שנשאר בסוף הוא לא המאבק, אלא ההשפעה. עבור מרים, ההצלחה מתחילה עוד מהרגע הראשון. כשאדם מגיע מיואש עם מצב מורכב מדי למידותיו, והיא אומרת לו בעדינות: "יש תקווה. אמנם ייקח קצת זמן, אבל נתקדם לאט־לאט." בשביל מרים, לומר לאדם שיש תקווה זו כבר תחילת ההצלחה. כמו הבחור שנכנס אליה כשתיק הוצאה לפועל הונח כמשקולת על צווארו. ורכבו, מקור פרנסתו היחיד, עוקל. במקום בו כולם ראו קיר, מרים פתחה חלון. היא ישבה איתו שעות, ורשמה איתו יחד על הדף: הוצאות, הכנסות, חובות. רשימת החזרים, סדר עדיפויות. נתיב חדש: שם נשלם, פה נחתוך. ואז, ברגע של אמת רכה, הוא סיפר לה איך כל חייו הרגיש נחות מאחרים, אבל "את התייחסת אליי כשווה בין שווים וזה שינה את לבי".

"אני לומדת מהאנשים שאני מלווה על כמה אפשר להיות חזק גם כשהמאבק הוא לפעמים בעצמך, בהתמודדויות הפנימיות שלך"

מרים יודעת להילחם על זכויות וגם לרוץ למרחקים ארוכים עם אנשים. במיוחד עם אלה שסובלים מנכויות בגופם ובנפשם. היא אחת שמזיזה מערכות שלא זזות, אחת שלא מתייאשת מהמקרים המסובכים ביותר. מוצאת פתרונות שספק אם מישהו אחר היה מוצא, רק משום שהיא פשוט מסרבת להרים ידיים. יש לה עיניים שרואות ולב שמאמין שאין מצבים בלתי אפשריים. מרים הרי מאמינה בניסים. ואין לה ספק: ידו של אלוהים מחזיקה אנשים.

"באמצעות הלב אני מצליחה לאהוב ולתת את כל מה שיש לי לתת"