עסאם

יש אדמה שמצמיחה אנשים, ששורשיהם נטועים בה משך דורי-דורות. אנשים, כמו עסאם, שגדל בבית יציב וצנוע בכפר יאסיף שבגליל המערבי. אביו - מורה לערבית ולהיסטוריה. אמו - הספרית הראשונה בכפר, חלוצה בדרכה, אישה שעבדה בידיים ובאומץ במקצוע שכמעט לא היה פתוח לנשים אז. בגיל עשר ביקר עם אחותו בכנסייה המקומית, וביקור זה הפיח בו רוח חדשה, אש פנימית שמעולם לא כבתה. מאז הפכה אמונתו לזהותו, וזהו דבר לא מובן מאליו למי שמחזיק בזהויות מרובות: ערבי. נוצרי. פלסטיני. ישראלי. בחו"ל שואלים אותו: "אז אתה ישראלי או פלסטיני?" בארץ מניחים הרבה מדי מהר מדי שאם הוא ערבי, אז הוא בוודאי מוסלמי ואם הוא מוסלמי, אז הוא בוודאי מסוכן. אולם הזהות של עסאם משורשת היטב באמונה שמעבר לפוליטיקת הזהויות. כל יתר מרכיבי זהותו הם רק מעגלים הסובבים אותה.

במרכז פלס הרגיש את החיבור של שני הצירים ביניהם נע בחייו: המקצוע והלב. הצדק והרחמים. עבודה שהיא גם סיוע. אתגרים שהם גם אבני דרך. מבחינתו, פלס הוא תשובה להמון שאלות, המון אנשים. מודל שהוא אידיאלי. כשהוא מספר על האנשים שפגש, הוא מתרגש כאילו הוא שוב פוגש בהם עכשיו.

"ראיתי שכל האנשים יש להם אותן בעיות, ושהבעיות אצל עמים שונים הן אותן בעיות"

ג' הגיעה מבוהלת, מפוחדת, כאובה. עם סכנה מוחשית ואיום מיידי על חייה, רק משום שבחרה להאמין באמונה אחרת מזו שנולדה אליה. באותם ימים, הצוות היה קטן מאוד, כמעט ללא משאבים - אבל עם הרבה אמונה יצירתית והיכרות עמוקה עם המערכות. הם ניווטו בשדה מוקשים: פניות למתפ"ש ולאו"ם, חיפוש מקלט זמני, תמיכה סוציאלית, תיאומים בין אנשי מקצוע, חיבורים מכל כיוון. מערך הצלה של ממש, ליווי שנמשך למעלה משנה. ובסוף, אחרי מרוץ נגד הזמן - הם הצליחו להטיס אותה למקום מבטחים. "משרד עורכי דין גדול היה לוקח על זה הון וכלל לא היה עושה את כל מה שעשינו", אומר עסאם. שלא כמו בעולם המשפט המסחרי שם הצלחה נמדדת בסטטוס ובכסף. אצל עסאם, הצלחה היא כבוד שחוזר לאדם. קרקע יציבה לעמוד עליה. ראש שמורם. צוות שפועל יחדיו.

"עצם זה שאתה עוזר לאנשים, ואתה מפגין את הלב של אלוהים, זה הצלחה מבחינתי"

ל׳ הגיעה למרכז עם פחד שנדבק לעור. אישה צעירה, שמפרנסת ומגדלת למופת ארבעה ילדים קטנים. אבי הילדים היה אלים כלפיהם. היא עשתה כל שביכולתה כדי להתרחק הרחק ממנו, אבל הוא תמיד דאג לעקוב אחריה ולהטיל אימתו. עסאם נכנס לתוך העולם המפורק הזה ועזר להוציא צווי הגנה בזה אחר זה. במאבקה עבור שלום ילדיה, היא לימדה את עסאם מהו אומץ לב. גם ס' היה אמיץ לב. בהתחלה, הוא עורר בעסאם תסכול: עוד דוח חניה, עוד קנס, עוד אזהרה. עסאם כמעט והתייאש, אבל הכל השתנה ביום בו פגש את ס' פנים אל פנים. ס' הגיע עם בנו - נער בן 16 בכיסא גלגלים, משותק כמעט לחלוטין. האב לא עזב אותו לרגע: סידר את רגליו, תמך בראשו, דיבר אליו ברוך. עסאם הבין שהדוחות לא נבעו מרשלנות, אלא ממסירות ללא גבולות. האב לקח את בנו איתו לכל מקום והדוחות נצברו בגלל טעותו של האב שחשב שאפשר לחנות עם תו נכה במקומות שלא היה מותר לעשות זאת. עסאם עזר לאבא הזה בכל דרך אפשרית: פניות לעורכי דין, שיחות מול העירייה, בדיקה יסודית של כל תיק ותיק, משא ומתן ארוך על חובות שלכאורה אין שום דרך למחוק. בסוף, באופן שאפילו עסאם מתקשה להסביר, כמעט כל החובות נמחקו. בשביל עסאם, זה היה שיעור מופלא על אהבת אב את בנו.

"לפעמים אני שואל: האם זה מספיק מה שאני עושה? לפעמים אני מרגיש לא. המון פעמים אני מרגיש, לא, חסר עוד משהו, צריך להשקיע עוד, כמה שאפשר"

כגבר היחיד בצוות, הוא מביא איתו קול גברי קשוב, נוכח ועדין. חשוב לו שנמשיך באותו חזון, שנקדם אחד את השנייה כדי לקדם את המקום. הוא שומר על האהבה בתוך קבוצה שנושאת על גבה מלחמות של עמים. הוא מחבר - בין יהודים לערבים, בין מערכות גדולות לאנשים קטנים, בין ידע מקצועי לאינטואיציה אנושית, בין עולם סוער לנאמנות יציבה. שליח של שלום.

הוא מאמין שלא במקרה המרכז נמצא בדיוק במקום בו הפצע הישראלי־פלסטיני מדמם. ושלא במקרה הוא, עסאם, נמצא כאן. והוא היה רוצה להנחיל את האמונה הזו לכולנו: אם אנחנו כאן עכשיו, כנראה שאנחנו חלק מהתשובה.

"אנחנו תקווה חיה שכן אפשר לחיות יחד, למרות כל האתגרים"