תמר

תמר הייתה האתיופית היחידה בבית הספר. מושא ללעג ולגזענות. ילדים יכולים להיות אכזריים, אבל היא סירבה לתת לאכזריות לשרטט את דמותה. במקום זאת, היא בנתה לעצמה מבצר של ידע, לימוד והתמדה. במקום לשחק עם חברים שלא היו לה, היא התמסרה ללימודים ומצאה בהם את כוחה. כל ציון היה לבנה. כל הצטיינות - צריח. כל הצלחה - הוכחה: אתם לא תכתבו את הסיפור שלי. בגיל 18 התקבלה לעתודה האקדמית למשפטים. לאחר מכן התגייסה לפרקליטות הצבאית. היא הובילה תיקים מורכבים, למדה להחזיק עובדות ורגשות בו זמנית; למצוא ממד אנושי בתוך מסגרת נוקשה, לראות צבעים מעבר לשחור-לבן.

"אני יכולה לטפל במקרה של ערבי, וערבי יכול לטפל במקרה של יהודי"

דווקא לאור השירות הצבאי הייחודי שלה, היא מוצאת משמעות עמוקה בעבודה המשותפת במרכז פלס, עם צוות יהודי-ערבי. עבורה, זוהי הוכחה חיה ששותפות יומיומית היא לא רק אפשרית, אלא כבר ברת-קיימא. לאורך כל הדרך, תמר לא שוכחת לרגע את הילדה שהבטיחה לעצמה להיות מקור של ידע ועזרה. מדי יום היא ממלאת את אותה הבטחה והופכת את החוק לנגיש, ליד על הכתף, לחבל הצלה. לכל מי שפונה אליה היא אומרת: "אני כאן. אני איתך. אני אלחם בשבילך" והיא מתכוונת לכל מילה.

"אני כאן כדי להתעסק עם הביורוקרטיה ולהזכיר לעצמי את המשמעות. זה לא סתם שאני מחכה 40 דקות בשביל לדבר עם איזו רשות. יש מישהו שזה משמעותי עבורו"

תמר רואה איך ברגע שאדם מקבל עזרה, הוא מקבל גם את הכוחות לעזור לאחרים או לעודד אותם לקבל עזרה. וזה נכון, אנשים מגיעים למרכז כי מישהו שקיבל ידע, שיתף אותו איתם. עבור תמר, הצלחה הוא ניצחון משפטי, אבל לא רק. כשמישהו מקבל קצבה לכל החיים או סיוע שמאפשר לו לעמוד שוב על הרגליים, זה שווה את הכל. אבל גם כל תחושת הקלה שהיא מצליחה להעניק. ברגע שאדם אומר לה: "זה הקל עליי, נמוגה לי אבן מהלב" - זה כל העולם בשבילה.

"כשאדם בא ואומר, זה מקל עליי, זה מה שרציתי, זה מה שאני צריך, אז זו ההצלחה. זה לא מה טוב מהעיניים שלי, אלא מה טוב מהעיניים שלו"

הייתה אישה שאיבדה בני משפחה בטבח השבעה באוקטובר. אישה שנאלצה לעבור ועדות רפואיות ורגשיות שוב ושוב, להסביר את הטראומה, להחיות את הפצעים כדי 'להוכיח' את כאבה. תמר ישבה איתה אחרי אחת הוועדות. האישה בכתה. ולאחר מכן, לקחה נשימה עמוקה. ואז דיברה. לא על מה שנשבר, אלא על מה שנשאר: ילדיה. הדור הבא והאחריות להיות חזקה - בשבילם. השיחה הדהדה בתמר הבנה מוכרת ועמוקה: גם כשהלב נשבר - הנשמה נשארת חזקה. אין דבר שיכבה את רוח האדם.

אילו הייתה יכולה לשנות משהו במערכת, הייתה מתחילה בחינוך. במסרים שילדים גדלים לאורם. היא מכירה את כוחה הממית והמחייה של הלשון, היא נפגעה ממילים שנאמרו לה וגם ניצלה בזכות מילים שאמרה לעצמה. היא יודעת: מה שנראה רע, יכול להפוך לטוב. אפילו לעג, יכול להפוך להישג. "הצלקות של היום הם הגביעים של מחר", היא אומרת. והיא רוצה שכל ילד ידע זאת גם כן.

"ברגע שנותנים כלים וידע, זה עוזר לאנשים להשיג את הזכויות שלהם, וזה עוזר לאנשים לחיות בצורה שהיא יותר טובה ופחות מתוסכלת"

בתחילת כל יום, הידיעה שהיא משמעותית לאנשים עוזר לה לקום ולהמשיך בעשייתה. ובסופו של כל יום, שאלה אחת מהדהדת בתוכה: האם עשית את הכי טוב שאת יכולה? וכששואלים אותה מה תרצה להשאיר אחריה בעולם, היא עונה בפשטות שהייתה רוצה להיות משמעותית בשביל כמה שיותר אנשים.

"הידיעה שאני משמעותית בחיים של אנשים היא מה שגורם לי לקום כל בוקר"