הילה

הסיפור של הילה החל הרבה לפני שנולדה. אביה, צעיר מבוסטון, קם יום אחד, בשנות העשרים לחייו, מכר את מעט רכושו, עזב הכול וחצה יבשות בעקבות אמונה שהובילה אותו לישראל. בארץ הוא פגש בצברית, בת להורים ניצולי שואה, שנשאה עמה מורשת של זיכרון וגבורה.

היא הייתה בת שתים־עשרה, כשהמשפחה עלתה חזרה מארצות הברית לישראל. המעבר לא היה פשוט עבורה. לקח כמעט שנים של התאקלמות עד שיכלה לומר לעצמה: ישראל היא הבית שלי. וכשזה קרה, זה קרה ברגע. היא נרדמה באוטובוס בדרכה חזרה מהצבא, התעוררה במהלך הנסיעה כשמבעד לחלון נשקפה הכניסה לירושלים. ככה פתאום, ברגע משנה חיים, היא הרגישה בבהירות ובעוצמה: "הנה, הגעתי הביתה."

אולי לא סתם זה קרה כשהיא שירתה בצבא. הילה שירתה תצפיתנית בנחל עוז בצפון רצועת עזה. תפקיד אינטנסיבי שרואה כל תנועה דרך מסכים רבים. שעות ארוכות, אחריות כבדה ומפגשים יומיומיים עם איומים. כשהתרחשו אירועי 7 באוקטובר והיא הבינה שמרבית התצפיתניות שנפלו ונחטפו היו בדיוק בתפקיד ובמקום בו שירתה, הכאב היה קרוב מדי.

"כמה הרס וכאב נגרם מכל זה, לשני הצדדים, כן?"

למרכז פלס היא הגיעה שבועיים בלבד אחרי פרוץ המלחמה. תחילה תהתה אם אפשר באמת לעבוד יחד בצוות יהודי-ערבי כשהארץ שלנו בוערת וכאובה, אך מהר מאוד גילתה שאם הלב של כולם במקום הנכון, זה אפשרי.

הילה הפכה להיות עמוד התווך של המרכז וגם הקול הראשון של פלס, שער הכניסה לאנשים במצוקה. היא מנהלת עשרות שיחות טלפון בחודש עם אנשים עם צרכים שונים, והיא מקפידה שהשיחה הראשונה תהיה תמיד אנושית ומכבדת. הצלחה בשבילה היא לא רק לפתור בעיה, אלא שאדם ירגיש שהוא לא לבד במערכה. בשביל הילה זוהי זכות וגם חובה.

"מה שנותן לי כוח הוא הידיעה שאני משתמשת בכישרונות שלי כדי להיות שם עבור אנשים מהרגע הראשון - להעניק תמיכה ותחושת ביטחון, שירגישו שהם אהובים ושמישהו רואה אותם. זוהי זכות ענקית"

היה גבר צעיר עם פוסט טראומה מורכבת. המרכז עזר לו לקבל קצבה, אך הוא עדיין התקשה להתקדם. הילה הבחינה בנקודת אור אחת: אהבתו העמוקה לכושר. למה שלא נעזור לו להפוך את התחביב למקצוע? שאלה. היא חיפשה עבורו מלגה והשיגה לו מימון לקורס מדריכי כושר. הוא נרשם, סיים, קיבל תעודה והחל לעבוד. ההבדל היה מורגש ואת הילה זה כמובן ריגש עד דמעות.

הייתה גם משפחה עם ילדים קטנים. עקורים פעמיים: גם פליטים וגם מפונים. משום שלא היו אזרחים ישראלים, לא היו להם זכויות לממש. הצוות עזר עם תלושי מזון, טאבלטים לילדים, מעטפת קהילתית עדינה. מה שהילה זוכרת במיוחד היו התודות שהגיעו מילדי המשפחה. משפחה שאין לה כלום מלמדת את ילדיה להגיד תודה.

זה נגע לליבה. אולי משום שהיא עצמה מלאת תודה במפגש עם משברי חיים רבים. היא יודעת איך זה מרגיש לאבד אבא, לאבד עבודה, להתמודד עם בעיות בריאותיות. היא יודעת איך מרגישות תפילות שלא נענות, אבל גם איך מרגישות אלו שכן. זה לימד אותה לראות את התמונה הגדולה וללמוד למצוא מנוחה גם בעין הסערה, באמונה שיש מי שמחזיק ומחזק אותה בכל. כפי שהוריה הנחילו לה: אמונה גדולה, עמוד־שדרה פנימי, והידיעה שלא מוותרים על טוב גם לא בעולם קשה. גם לא בארץ קשה.

"כל מה שאני עוברת מחזק אותי, אולי כדי שאני אוכל להיות גם חזקה בשביל אחרים"

כמו כולם, גם היא נחשפה להרבה כאב ושנאה. ולאיך, במיוחד בירושלים, צריך קצת לחשוד, קצת להסתכל מאחורי הגב, קצת לוודא מה קורה סביב ולחשוב פעמיים לפני שמחליטים להסתובב במקומות שונים. היא הייתה רוצה שזה יהיה קצת יותר קל ונעים, בתורים בסופר או בכבישים. קצת פחות לחץ באוויר או בפנים. כדי להיות השינוי שהיא רוצה לראות, היא קמה כל בוקר ושואלת את עצמה: "האם הלב שלי במקום הנכון?" ואם היא מזהה סטיית תקן קטנה - היא מייד מתקנת אותה.

הילה, כשמה כן היא - מעגל של אור המקיף אנשים או מלאכים. היא לא יודעת עד כמה היא עוטפת באורה את כל מי שהיא פוגשת. אך כל מי שפוגש בה - יודע.

"יש הרבה קושי בעולם הזה, ואם אני יכולה לעשות אפילו קצת כדי לעזור למישהו אחר, אז אני ארצה לעשות את זה"