מריאלה

מריאלה היא פסיפס ירושלמי שהתעצב בין כתלי האבן של העיר העתיקה. סבה נמלט מהשואה הארמנית והקים חיים מתוך האפר. אמה, ערבייה נוצריה מבית סחור, הביאה עמה שורשים מוצקים באדמה. כילדה אהבה היסטוריה, חלמה ריקודים, טיולים והרפתקאות, אך מציאות החיים בבית לא הותירה מרווח גדול לחלומות. כבר מגיל צעיר עבדה בכל עבודה שיכלה למצוא כדי לעזור להוריה. בביתם הקטן והעמוס, הייתה מארגנת חיים שראוי לחיות אותם. כמיעוט בתוך מיעוט, בין קול הפעמונים וקול המואזין, בין ארבעת הרובעים שהפכו לחדרי לבה, מתגלגלות על לשונה ארבע שפות: ארמנית, ערבית, עברית ואנגלית. כמה חבל שלא כולן מתקבלות בברכה בכל מקום. היא מבינה את הפחד, מכירה את המציאות, ובכל זאת הלב מתכווץ בכל פעם מחדש שמבטים מופנים אליה כשהיא מדברת בערבית, למשל.

"זה באמת עצוב הדרך שבה אנשים מסתכלים. אפשר להרגיש את המתח במיוחד כשמתחילים לדבר, ואז מסתכלים עלייך בצורה מוזרה, כאילו, "את ערבייה?"

דווקא השפות שמעוררת חשד ברחובות, הופכות אצלה לכלי של ריפוי. דווקא המילים שמרחיקות אחרים, הופכות אצלה לנקודת חיבור. גשר בין עולמות, תרבויות ואנשים שנדמה שאין להם שפה משותפת. טבעי לה להיות חלק מצוות מגוון, שיושב יחד בלי שיפוט, ומנסה להבין איך באמת לעזור לכל אחד, גם אם ארוכה הדרך. במרכז פלס היא פוגשת יום־יום את המורכבות הזו, ופועלת בתוכה בשקט, בהתמדה, מתוך הקשבה עמוקה. לו הייתה יכולה, הייתה משנה את הדעות הקדומות, את המבט הבוחן, את הפחד שמסתתר מאחוריו. היא הייתה רוצה שאנשים יראו זה את זה דרך עיניים אנושיות: אמא, אבא, אדם, שכן.

"זה מאוד מיוחד לשבת עם אדם ולהבין את הסיפור שלו" 

אלו העיניים דרכן היא מביטה באנשים. הם נכנסים עם עומס כבד והיא מטה אוזן, מלקטת פרטים. כמעט באופן אינטואיטיבי היא מבקשת לסדר יחד איתם את חלקי הפאזל של חייהם, לעזור להם להתארגן. כמו שעשתה כל ילדותה. הם נכנסים עם קושי ויוצאים עם מילה קטנה אחת: "תודה", שמזכירה לה כמה כוח יש לכל אחד מאיתנו לתת, אפילו מהמעט שיש. כל אדם הוא בעיניה כסמטה ירושלמית עם צד מוכר וצד מפתיע. כל אחד מהם מלמד אותה להשאיר את ליבה, על כל רובעיו, פתוח.

"יש אנשים שמתמודדים עם קשיים גדולים ועדיין מחזיקים בתקווה, עדיין נותנים מין חיוך כזה, ואני מנסה ללמוד מהם איך לעודד אותם, איך להגיד להם שהם עושים עבודה נהדרת עם כל מה שהם מתמודדים איתו"

אישה אחת במיוחד הותירה בה את חותמה: אישה עם חיוך גדול מהחיים עצמם ועם שלווה שמתגברת על הקושי. איתנה למען ילדיה, שומרת על חיוביות תמידית, לא מתלוננת, רק אומרת: "תודה לאל, הצלחנו היום." פורטת כל דבר טוב שקרה לה, קטן כגדול. גם מריאלה מודה לאל. באמונתה היא מוצאת ריפוי, כיוון ושלווה. לא להביט לאחור ולא לרדוף אחרי העתיד, אלא להיות בתוך היום, להתמודד עם מה שמגיע, לחפש פתרון בכל סיטואציה, להאמין כמו שהיא אומרת: תמיד יש דרך, פיתרון, מוצא.

מריאלה חולמת לטייל בעולם, לראות מדינות רחוקות, לגלות נופים חדשים, לשבור את השגרה. היא לא יודעת מתי זה יקרה, אבל היא בטוחה: ירושלים עצמה היא עולם ומלואו. מיקרוקוסמוס של יופי וקושי, של ריפוי ושבר, של אמונה ומאבק. הלב הפועם של העולם, שבחדריו אפשר למצוא הכל: תרבויות, עמים, שפות ותפילות. פסיפס אנושי שממשיך להתפתח ולהיבנות.

"חשוב לא להישאר תקועים במקום ותמיד להאמין שיש מוצא"