פְּנֵי הַשֶּׁטַח

הכל התחיל ברחובות ירושלים. לירושלים יש את הדרך שלה לערבב את כל מה שחשבת, את כל מה שידעת על פערים וחיבורים בין עברית וערבית, בין פלסטינים וישראלים, בין דתיים וחרדים וחילונים, בין מוסלמים נוצרים ויהודים, בין צעירים ומבוגרים, בין היסטוריה לעתיד. יש בה אינסוף פצעים פתוחים ואינסוף פתחים פצועים, אך אין הרבה תופרות וחייטים. זה לא מקצוע נחשק כל כך בימים פוסט-מודרניים.

כשהתהלכתי ברחובותיה בלילות הקיץ החמים של שנות האלפיים הראשונות, הכרתי לא מעט נשמות תועות, נגני רחוב, אמנים מיוסרים, סטודנטים תוססים, חסרי בית עייפים, כלבים מנשירי שיער, רקדניות פלמנקו צועניות, ילדים טובים ירושלים וכיכריסטים בשלל צבעים. בעיקר ראיתי את בני הנוער והצעירים ואת ההסתבכויות שלהם עם המשטרה, ולמרות שהתלבטתי בין חינוך לעבודה סוציאלית, כשלימודי משפטים היו הלימודים האחרונים שחשבתי ללמוד, החל לנבוט בתוכי הרעיון ללמוד משפטים רק כדי לייצג ילדים, נוער וצעירים. אחת מ"מפקדות הרחוב" עודדה אותי בכיוון החדש ואמרה בהחלטיות גמורה:"בכל פעם שיהיה לך קשה בלימודים, תחשבי עלינו ועל למה את עושה את מה שאת עושה".

חשבתי עליהם. וכך, עוד בהיותי סטודנטית למשפטים, הפך הטלפון האישי שלי ל"קו חם" בלתי פורמאלי לכל מיני פניות ובקשות. הפניות חזרו על עצמן והצביעו על פער עמוק בין קיומן של זכויות לבין היכולת לממשן, ובין הצורך בליווי שהוא משפטי, אבל לא רק.

כך נולדה העשייה של מרכז פלס, הרבה לפני שהיה למרכז שם או מקום או מבנה ארגוני. הוא הוקם באופן רשמי בשנת 2019, בלי הרבה משאבים, עם צוות יהודי-ערבי ובמקום הכי לא צפוי - בעיר העתיקה, במתחם הכנסייה האנגליקנית. דברים שיכולים לקרות רק בירושלים.

מאז, סייע מרכז פלס למאות אנשים ומשפחות מדי שנה, בליווי, ייעוץ והכוונה בתחומים של ילד ונוער, משפחה, ביטוח לאומי, אזרחים ותיקים, מוגבלויות, נפגעי איבה, דיור, בריאות, חינוך, חובות ועבודה.