סחר

סחר גדלה בבית ג'אלה, בבית נוצרי־אורתודוקסי. כנערה חלמה להדריך תיירים. להוביל אנשים צעד אחר צעד ולאפשר להם לגלות זוויות ראייה חדשות. היא התקבלה ללימודי תיירות באוניברסיטה, אך נאלצה להפסיק את לימודיה, כדי לסייע בפרנסת משפחתה ולסעוד את אמה החולה עד שנפטרה. מספר שנים אחר-כך, איבדה סחר גם את בעלה. וכך הפכה ליתומה, אם חד הורית ולאלמנה צעירה.

בכל פעם שמישהו העניק לה סל מזון או בקבוק שמן, היא חשה אסירות תודה. יום אחד הביטה במדפי המטבח שלה ושמה לב שיש לה אולי חמש או שש שקיות של סוכר ואורז. "מה אעשה עם כל אלה?" שאלה את עצמה. היא הרגישה שעליה לתת ממה שניתן לה. היא התקשרה לחברה ושאלה: "את מכירה מישהי שצריכה?" כך, מבין מדפי המטבח הקטן שלה צמחה וטיפסה מה שהיא קוראת לו: הגפן. הגפן האמיתית. גפן קטנה, המשתרגת ומגיעה לכל פינה בה נמצא אדם הזקוק לנחמה.

"מה שמשאיר אותי זה שיש לי עדיין עם מה לעזור. אם אני קמה בבוקר ורואה שיש לי הודעה שמישהו צריך תרופה או מישהו רעב, אז באותו יום אני יכולה ללכת ולעזור" 

סחר יצרה מעגל של תמיכה הדדית. חברות שמביאות חברות. נשים כמוה ששמעו על מעשיה והציעו להצטרף, שותפים לדרך עם יוזמות שונות כמו מרכז פלס. הסיוע הלך וגדל והגיע לאנשים שהעולם שכח: קשישים בודדים, אימהות חד־הוריות, נכים, דרי רחוב.

סחר אולי לא מדריכה תיירים מלונדון ומרומא, אבל היא מדריכה אנשים שאיבדו את דרכם צעד אחר צעד, והיא מלמדת אותם לגלות זוויות ראייה חדשות - על עולמם. וכמו שמדריך טוב יודע למצוא שבילים שאחרים לא מבחינים בהם, כך יודעת סחר למצוא את הדרך ללב גם כשהוא קבור בבדידותו תחת שכבות של כאב.

"הוא לא זוכר כלום, אבל הוא זוכר שאנחנו באים ביום שלישי. זה מעודד לדעת שהבן אדם זוכר שאנחנו באים, מחכה לנו ואז הוא מסדר קצת את הבית, או עושה משהו בעצמו"

סחר מישירה מבט אל מי שאחרים מסיטים ממנו את עיניהם. היא נכנסת למקומות שאנשים אחרים מפחדים מהם. היא לא נרתעת. נכנסת פנימה בלי להסס ומכניסה עימה עוצמה שמורגשת עוד לפני שמילה יוצאת מפיה.

הייתה אישה אחת במיוחד שלימדה אותה לא להסס. לא לחכות. אישה זקנה שחיה בבדידות מוחלטת, בחדר קטן בכניסה לחניון. היא חיה בחשכה ובצחנה נוראית, מוקפת שקיות זבל שאספה מדי יום. כולם עברו על פניה והתעלמו. בפעם הראשונה שביקרה אצלה עם חברתה, סחר כמעט לא הצליחה לנשום, אבל מבין ערימות האשפה היא ראתה את האישה עצמה, וזה כל מה שהיא רצתה לראות. הן חזרו לבקר אצלה שבוע אחר כך, וכשיצאו לקחו איתן כמה שקיות זבל החוצה. בביקור השלישי שמחו לראות שהיא עצמה התחילה להוציא מביתה כמה שקיות. בביקור הרביעי - הדלת הייתה סגורה. לתמיד. האישה הלכה לעולמה. "זה לימד אותי לא לחכות", אומרת סחר.

"כשיש דלת פתוחה, צריך להיכנס ולא לחכות. יכול להיות שזו הזדמנות של פעם אחת להראות אהבה"

בהזדמנויות אחרות, במרחב שבין בית שמש, ירושלים ובית לחם, פוגשת סחר נשים מכל העולמות. יש לה הבנה עמוקה של כל אישה - ערביה, יהודיה או אחרת. היא יודעת שהכאב הוא אותו כאב, הדאגות אותן דאגות, הבדידות אותה בדידות. באמצעות הכאב המשותף היא מנסה להיות גשר בין נשים שלא נפגשו מעולם, ומספרת להן שהקשיים דומים. כאן ושם, שם וכאן. ככה סחר פועלת: בלי מחיצות. בלי חומות הגנה מיותרות.

היא הרי מכירה את הכאב מקרוב. הכאב שלה הפך למקור חיים, מקור השראה, מקור השפעה. היא עצמה עדות חיה לכך שאפשר לשרוד משברים מבלי להקשיח את הלב, ולהפוך לברכה. כמו שמה, סחר (שחר) נולדה כדי להאיר חללים חשוכים באור ראשון. והיא יודעת, אפילו "בוקר טוב" אכפתי יכול להיות התחלה של שינוי. שינוי של התחלה.

"אני רואה מצבים קשים, אבל אני עושה שינוי. אפילו קטן. זה מוריד את הכאב קצת, שאנחנו לא יכולים לעשות הרבה שינוי, אבל לפחות שירגישו שמישהו חושב עליהם"