דנה

הרבה לפני שהייתה עורכת דין, חיפשה דנה לגעת במה ובמי שנמצא בשולי החברה או בשולי הדרך. עם מי שלא נספר, עם מה שלא מסופר. אולי כי היא גדלה על סיפוריו של אביה שעבד כמדריך בפנימיות ועל סיפוריה של אמה כנערה ועולה חדשה ממרוקו.

לימודי משפטים לא היו חלום. עולם המשפט נתפס בעיניה כחד וקר ולא בדיוק רודף צדק או שלום. אבל היא מצאה בו נקודת כניסה לעולמו של אדם ברגע שבו כבר אין לו ברירה אלא לאפשר למישהו להיכנס. פיטורין, חובות, משבר במשפחה, הליך פלילי. מצבים שמחייבים אדם לעצור, להתבונן, לבחור. והבחירה הזו, גם כשהיא נכפית, יכולה להפוך לנקודת מפנה.

"המשפט הוא כלי מצוין לסיוע פרקטי לאנשים והוא יכול להיות כלי מעצים מאוד אם משתמשים בו נכון"

אפשר למחוק חוב, אבל אם דבר לא משתנה בפנים, החובות ישובו להיערם. אפשר לחלץ אישה ממערכת אלימה, אבל בלי עבודה פנימית עמוקה, המעגל עלול לחזור על עצמו. אפשר למצות את כל הזכויות, אבל לא פחות חשוב למצות את היכולות והכישרונות. אז היא פועלת ברגישות, מנגישה מציאות, מסבירה סיכויים וסיכונים, נותנת מקום להתלבטות. מחזירה לאדם שליטה דרך החלטות קטנות, שמאפשרות לו להיות שותף פעיל בחייו. היא לומדת מכל אדם איך מתגברים, איך חושבים יצירתית, איך מפלסים דרך. איך להקל ולו במעט.

"רק עצם זה שיש עוד אדם בתמונה, יכול להקל. וההקלה הזאת היא לפעמים משמעותית מאוד"

דנה רואה בכאב חומר שאפשר לעבוד איתו. לכאב, בעיניה, יש מקום של כבוד בחוויה האנושית. כמו צירי לידה: כואבים, אך מסמנים. מורים מתי ואיך לדחוף, מתי ואיך להזדקק, מתי ואיך להעניק חיים. החיים בארץ, ובמיוחד בירושלים, רק מחדדים זאת. אלה חיים של חוסר שקט, של מאמץ למצוא מנוחה. מעין מצע גידול מאתגר שמעצב את תנאי העשייה ואת הלימוד המתמיד.

 לאורך השנים פגשה דנה מאות אנשים בצמתי חיים שונים. מכל מפגש, מכל סיפור, מכל אדם, היא מלקטת ושומרת רגעי קשב, מבט ותובנה. היא נוצרת אותם כמי ששומרת על אוצר. וזהו אכן אוצרה: אוצר הלב. זהב של ממש. כיום בפלס, דנה מנחה את הצוות, מלווה את המלווים, בהכוונה מקצועית, בעיבוד רגשי, במניעת שחיקה. הרי "כולנו תמיד גם עוזרים וגם נעזרים".

"אפשר להתמודד עם אתגרים רבים, אם יש מי שמקשיב גם לאלה שעוזרים"

העבודה בצוות רב־תרבותי אינה אידיאל מופשט עבורה, אלא פרקטיקה יומיומית. דנה מודעת לפערי התרבויות. היא רואה איך אנשים מעצבים נרטיבים ואיך נרטיבים מעצבים אנשים. היא יודעת שלא קל לאחוז בשני הקצוות של החבל, במיוחד כשהקצוות מפוצלים. אבל בעיני דנה, זה כל היופי: ליצור נקודות אחיזה דווקא במקום הכי פחות יציב. לשמור על קשר ועל תקשורת ועל מה שקושר אותנו ומקשר בינינו, דווקא כשהכל מסביב מאיים להפריד. 

יש בה עשייה בלתי פוסקת: לפתור, לייעל, לקדם, לפתח. אבל מאחורי התושיה והנחישות, יש גם כמיהה לנוח ולנוע בתוך עולמות של גוף, אדמה ויצירה. יום יום היא מזכירה לעצמה: לחוש באור השמש, ללטף את העשב, להביט בשמיים, להבחין בחילופי העונות. כי גם תיקון עולם צריך לשאוף ולנשוף: לנשום.

"זאת דרך החיים שלי: לראות מורכבות ולמצוא בה יופי"